ה-MVP בכתבה על הספרס הוא טים דאנקן שזכה ב-260 מתוך 272 הקולות, מה שמקנה לו 95.59% מהקולות. לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר". *בניגוד לכתבות שהתפרסמו בפגרה הקודמת או באמצע העונה הנוכחית, גם הנתונים מעונת 2021 ייכנסו לכאן*

שיעור היסטוריה קצר:

מועדון הכדורסל שיקגו בולס הוקם בקיץ 1966 וכבר בעונה הראשונה הבולס העפילו לפלייאוף ואף קבעו שיא ניצחונות לקבוצה חדשה בליגה. שיקגו, בעיקר בהנהגתם של ג'רי סלואן, בוב לאב וצ'ט ווקר, החמיצו את הפלייאוף רק פעם אחת עד 1975, ובשנתיים האחרונות לתקופה זו גם העפילו לגמר המערב, שם הם חטפו סוויפ ממילווקי ב-1974 והפסידו במשחק 7 לגולדן סטייט בשנה העוקבת.

השנים הבאות היו פחות מוצלחת בשיקגו, כשהבולס מצאו את עצמם בפלייאוף רק פעמיים ב-9 העונות הבאות, יחד עם המעבר מהמערב למזרח ב-1980. הדראפט של 1984, בו הבולס החזיקו בבחירה השלישית, היה זה ששינה את גורל המועדון והוביל ל-14 הופעות רצופות בפלייאוף. עד 1987 הבולס ניצחו משחק פלייאוף אחד בלבד באותן שנים, אבל אז הם העפילו לסיבוב השני ב-1988 ופעמיים רצופות לגמר המזרח אחר כך, והכיוון היה חיובי.

שנות ה-90 היו כבר השנים הדומיננטיות של שיקגו שזכו באליפויות ב-1991-3 וב-1996-8, כולל עונת שיא של 72 ניצחונות ב-1996, ובתקופה זו אני לא רואה צורך להזכיר שחקנים כי הם מוכרים. אחרי האליפות של 1998 הגיעה נטישה של כל השחקנים המובילים והפעם הבאה של שיקגו בפלייאוף הייתה ב-2005 והיא התחילה רצף של 10 הופעות בפלייאוף ב-11 שנים ו-11 ביקורים בפלייאוף בטווח של 13 עונות.

זה התחיל עם לואל דנג ובן גורדון ב-2005, כשבהמשך הצטרפו נואה ורוז ולקראת הסוף גם ג'ימי באטלר, כאשר השיא של התקופה המדוברת היה בעונה 2011. בעונה זו, הבולס החזיקו במאזן הטוב ביותר בליגה בעונה הסדירה והגיעו לגמר המערב היחיד שלהם מאז 1998, שם הם הפסידו למיאמי, לא לפני שדרק רוז זכה ב-MVP, רגע לפני שהחלו הפציעות לשבש את הקריירה שלו. מאז הופעת הפלייאוף האחרונה ב-2017, הבולס בבנייה מחדש ולא ברור מתי בצורת הפלייאוף הנוכחית שם תישבר.

כמעט נכנסו:

דניס רודמן – 3 עונות, 5.2 נקודות, 15.3 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים, 45.8% אפקטיבי, 54.8% מהקו, 3 אליפויות, בחירה אחת לחמישיית ההגנה.

הגיע לשיקגו אחרי בעיות משמעתיות בסאן-אנטוניו, וכאלה היו לו גם בשיקגו, אבל הוא הצליח לצמצם את הנזק ולהמשיך את רצף העונות שלו כמלך הריבאונדים של הליגה, בעיקר תוך כדי ניצול העובדה שהבולס לא היו זקוקים ליכולות התקפיות ממנו.

טוני קוקוץ' – 7 עונות, 14.1 נקודות, 4.8 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 49.2% אפקטיבי, 32.7% לשלוש, 74.8% מהקו, 3 אליפויות, בחירה אחת לשחקן השישי של העונה.

הגיע לשיקגו מיד עם הפרישה של מייקל ג'ורדן, והחזרה של ג'ורדן הורידה אותו לתפקיד השחקן השישי ולזכייה בתואר האישי הזה. לפרקים קוקוץ' נתן תפוקה של שחקן מוביל, אבל לא היה מספיק יציב כדי להפוך לכוכב של קבע בליגה.

קירק היינריך ­– 11 עונות, 11.4 נקודות, 3 ריבאונדים, 5.1 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 47.7% אפקטיבי, 37.6% לשלוש, 79.7% מהקו, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הרכז הסולידי של שיקגו בשנות ה-2000 שלצערו נדד לוושינגטון דווקא בביקור היחיד של הבולס בגמר האזורי במילניום הזה. התחיל כרכז הפותח, עבר להיות המחליף של רוז, ובהמשך חזר לפתוח בחמישייה אחרי הפציעות של רוז ולהיות הרכז הסולידי שמנהל משחק ונותן הגנה טובה, מה שאפשר לגארדים נמוכים יוצרים לפרוח לידו.

המחליפים:

רג'י ת'יוס – 6 עונות, 18.8 נקודות, 3.4 ריבאונדים, 5.6 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 48.5% אפקטיבי, 80.6% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

נבחר על ידי שיקגו בדראפט 1978 והפך עד מהרה לאחד מהשחקנים הבולטים במחזור הדראפט הזה והוביל יחד עם ארטיס גילמור את שיקגו להופעה היחידה בסיבוב השני בטווח השנים 1976-87, כאשר אחרי ניצחון על הניקס הגיע הפסד בסוויפ נגד שיקגו. במהלך עונת 1984 הבולס העבירו את ת'יוס בטרייד לקינגס, מה שהתברר בדיעבד כמהלך של פינוי מקום לגארד המוביל שנבחר בדראפט של אותה שנה.

הוראס גרנט – 7 עונות, 12.6 נקודות, 8.6 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 1.1 חסימות, 53% אפקטיבי, 67.5% מהקו, 3 אליפויות, בחירה אחת לאולסטאר, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

בחירת הטופ 10 השנייה של שיקגו בדראפט 1987 והפורוורד השני מביניהם. גרנט החל בתור מחליף של צ'ארלס אוקלי לפני שהלה הועבר לניקס והעניק לגרנט את המקום בחמישייה, ומשם הוא הפך לצלע השלישית של שיקגו, בעיקר ביכולת ההגנתית. בעונה שאחרי הפרישה הראשונה של ג'ורדן גרנט גם נבחר לאולסטאר ובאותו קיץ בחר לעבור לאורלנדו.

צ'ט ווקר – 6 עונות, 20.6 נקודות, 6.1 ריבאונדים, 2.3 אסיסטים, 48.3% אפקטיבי, 85.4% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר.

הגיע מפילדלפיה ב-1969 והפך לגורם משמעותי בשנים המוצלחות של שיקגו באותה תקופה ובהעפלה ל-2 גמרי מערב. ווקר היה סקורר מעמדת הסמול פורוורד שהרבה להגיע לקו העונשין ודייק משם באחוזים די טובים לאורך הקריירה, והוא מחזיק בנתון מרשים לפיו באף אחת מהעונות שלו בקריירה הוא לא החמיץ יותר מ-6 משחקים.

ג'ימי באטלר – 6 עונות, 15.6 נקודות, 4.8 ריבאונדים, 3.1 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 48.5% אפקטיבי, 82.8% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית, 3 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת לשחקן המשתפר.

הבחירה שנעלה את הסיבוב הראשון של דראפט 2011 התחיל כשחקן מקצה הספסל שתורם בעיקר בהגנה והפך לאט לאט לשחקן משמעותי גם בחלק ההתקפי עד שהגיעה עונת שיא ראשונה שלו ב-2015 שהכניסה אותו לאולסטאר והעניקה לו את תואר השחקן המשתפר. ניסיון לבנות את הקבוצה מסביבו לא הצליח בהיבט הקבוצתי, אבל הנתונים האישיים שלו עמדו בקריטריונים הדרושים מכוכב של קבוצה.

נורם ואן-ליר – 7 עונות, 12.2 נקודות, 4.7 ריבאונדים, 6.9 אסיסטים, 1.9 חטיפות, 41.6% אפקטיבי, 77.3% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 3 בחירות לחמישיית ההגנה, 4 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

הגיע לשיקגו ב-1971 ותפס את עמדת הרכז הפותח, כאשר יחד עם ג'רי סלואן הם הרכיבו קו אחורי הגנתי מהטובים בליגה. ואן-ליר נבחר בקביעות לאחת מחמישיות ההגנה באותן שנים, והצטיין בין השאר בסחיטת עבירות תוקף ובחלוקת אסיסטים, כך שהוא עד היום מדורג רביעי בין מחלקי האסיסטים של שיקגו והשני בממוצע למשחק.

לואל דנג – 10 עונות, 16.1 נקודות, 6.4 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים, חטיפה, 48.2% אפקטיבי, 33.1% לשלוש, 77.3% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

נבחר על ידי הבולס בדראפט 2004 וכבר כרוקי הפך לשחקן משמעותי בחזרה של שיקגו לפלייאוף. דנג המשיך להשתפר ובתקופה של תום ת'יבודו גם הוביל את הליגה בדקות, מה שסייע לו לשפר את הסטטיסטיקה האישית ולהיבחר פעמיים לאולסטאר. הטרייד שהעביר אותו לקליבלנד היה זה שהחל עבורו את התקופה שאחרי השיא.

ג'ואקים נואה – 9 עונות, 9.3 נקודות, 9.4 ריבאונדים, 3 אסיסטים, 1.4 חסימות, 49% אפקטיבי, 71.1% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת לשחקן ההגנה.

הבחירה של הבולס בדראפט 2007 לא התקשה להשתלט על עמדת הסנטר הפותח והיה העוגן ההגנתי של שיקגו בצבע. כשדרק רוז החל להיפצע הפך נואה גם למנהל המשחק של שיקגו עם עונות של 5 אסיסטים למשחק כסנטר, נבחר פעמיים לאולסטאר ופעם אחת גם לחמישיית העונה עם תואר שחקן ההגנה ב-2014, אך זו הייתה העונה האחרונה שלו כשחקן מוביל.

ג'רי סלואן – 10 עונות, 14.7 נקודות, 7.7 ריבאונדים, 2.6 אסיסטים, 2.2 חטיפות, 42.7% אפקטיבי, 72.3% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, 4 בחירות לחמישיית ההגנה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

סלואן היה הבחירה הראשונה של שיקגו בדראפט ההרחבה, ומשום כך האוהדים כינו אותו "השור המקורי". הוא הפך מיד למנהיג של ההגנה הקשוחה של הבולס שסייעה להם להגיע לפלייאוף למרות התקפה פחות טובה באותן שנים. בהמשך הצטרפו לקבוצה הסקוררים בוב לאב וצ'ט ווקר, יחד עם נורם ואן-ליר שדאג לניהול המשחק ועזר לסלואן בהגנה בקו האחורי, והם הובילו את שיקגו ל-2 הופעות רצופות בגמר המערב ב-1974-5, לפני שעונת 1976 הייתה האחרונה של סלואן ובה הוא מיעט לשחק.

החמישייה:

גארד 1 – דרק רוז – 8 עונות (406 משחקים), 19.7 נקודות, 3.7 ריבאונדים, 6.2 אסיסטים, 47.4% אפקטיבי, 30.2% לשלוש, 81.3% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, בחירה אחת ל-MVP, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

הבחירה הראשונה בדראפט 2008 הפך במהרה לשחק הטוב ביותר בדראפט וכבר כרוקי השווה את השיא של קארים לנקודות בהופעת הבכורה בפלייאוף, שיא שנשבר ב-2020. בהמשך הגיע תום ת'יבודו לאמן את הקבוצה ורוז הפך לשחקן מוביל בליגה, ויחד עם זה ששיקגו זכו ביתרון ביתיות לכל אורך הדרך, רוז גם זכה ב-MVP. העונה אחרי הייתה קצת פחות מוצלחת, אבל הפלייאוף היה עוד יותר גרוע עם הפציעה הראשונה מני רבות. רוז היה פחות טוב בכל פעם שחזר לשחק וב-2016 שיקגו התייאשו ושלחו אותו בטרייד לניקס.

גארד 2 – מייקל ג'ורדן – 13 עונות, 31.5 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 5.4 אסיסטים, 2.5 חטיפות, 51.8% אפקטיבי, 33.2% לשלוש, 83.8% מהקו, 6 אליפויות, 6 בחירות לפיינלס MVP, 12 בחירות לאולסטאר, 10 בחירות לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 9 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לשחקן ההגנה, 3 בחירות ל-MVP של האולסטאר, 5 בחירות ל-MVP, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

כרוקי הוא נבחר לחמישייה השנייה של העונה, ותודה למג'יק ואייזאה, אבל בפלייאוף כבר השיג סל ניצחון במשחק נגד מילווקי, שהיה הניצחון היחיד שלו בפלייאוף עד 1987. העונה היחידה בה הוא שיחק ולא נבחר לאולסטאר הייתה ב-1995, בה הוא כמובן חזר לשחק רק אחרי האולסטאר, ולפחות בתקופה שלו בשיקגו זה נעשה רק משיקולים מקצועיים, היות והוא גם נבחר ל-MVP בעונה האחרונה שלו אצל הבולס. הפסקה כבר מספיק ארוכה אז זה מספיק.

פורוורד 1 – סקוטי פיפן – 12 עונות, 17.7 נקודות, 6.7 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים, 2.1 חטיפות, 50.8% אפקטיבי, 32.7% לשלוש, 69.3% מהקו, 6 אליפויות, 7 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, 8 בחירות לחמישיית ההגנה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

נבחר חמישי בדראפט 1987 והפגין שיפור תמידי עם השנים עד שהפך לאולסטאר קבוע בשנות ה-90. שנות השיא האישיות שלו היו ממש באמצע שנות ה-90, בעיקר בגלל הפרישה של ג'ורדן לבייסבול שנתנה לו יותר כדורים ביד, והוא נבחר 3 פעמים רצופות לחמישיית העונה, גם אחרי שג'ורדן חזר. עוד לא הזכרנו את ההגנה, ופיפן אמנם לא זכה בתואר האישי, בניגוד לג'ורדן למשל, אבל כן היה חבר בחמישיית ההגנה 8 פעמים.

פורוורד 2 – בוב לאב – 9 עונות, 21.3 נקודות, 6.8 ריבאונדים, 1.7 אסיסטים, 43% אפקטיבי, 81.6% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישייה השנייה, 3 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

הגיע לשיקגו במהלך עונת 1969, ובעונה הבאה רשם עונת פריצה עם 21 נקודות למשחק. בהמשך, לאב המשיך לשפר את הקליעה שלו והגיע כבר ל-25 במשחק בתחילת שנות ה-70, כאשר דווקא כשהוא הפסיק להיבחר לאולסטאר אחרי 1973 הבולס הצליחו כקבוצה. לאב סבל מגמגום, מה שהקשה עליו למצוא עבודה אחרי הפרישה, עד שהוא עבר אצל קלינאי תקשורת ומונה למנהל קשרי הקהילה של הבולס במהלך שנות ה-90.

סנטר – ארטיס גילמור – 7 עונות, 19.3 נקודות, 11.1 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים, 2.1 חסימות, 58.7% אפקטיבי, 71.2% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה.

גילמור הגיע מה-ABA ונבחר ראשון על ידי שיקגו בדראפט בין אלה שהקבוצה שלהם התפרקה ולא שרדה את האיחוד. שנות השיא של גילמור היו אמנם בליגה שהתפרקה כבר, אבל גם בשיקגו הוא רשם ממוצעים של כמעט 20 נקודות עם 11 ריבאונדים למשחק והחזיר את הבולס לפלייאוף ב-2 הזדמנויות שונות. גילמור גם נבחר לאולסטאר 4 פעמים באותן 6 שנים, לפני שהועבר לסאן-אנטוניו. עונת פרישה הייתה לו שהתחילה בשיקגו, אבל הוא מצא את עצמו מסיים את העונה דווקא בבוסטון.

מאמן: פיל ג'קסון – 9 עונות, 6 אליפויות, בחירה אחת למאמן העונה, מאזן 545- 193 (73.8% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 111- 41 (73% הצלחה) בפלייאוף.

לפעמים צריך לדעת להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, ובכל זאת, על אף שאין ספק שחלק מההישגים של ג'קסון היו תוצאה של הסגל, הוא כנראה ידע לחבר הכל בזמן הנכון, כי בכל זאת 6 אליפויות ב-9 עונות מעידות גם על משהו נכון שהמאמן עושה.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה: